כתבתי פעם פוסט עליו פארק צאריצינו או ליתר דיוק על ההליכה שלנו בו. במוסקבה אני הכי אוהבת אותו, כי יש יער אמיתי, אך יחד עם זאת הכל מאוד אזרחי, אירופי. משהו שמזכיר פארק Lazienki בוורשה, וזה גם מאוד נעים.
במאמר ההוא ציינתי שלרוב הלכתי לשם בילדות כשהיו חורבות ומקום שומם לחלוטין. אז, חיטטתי בתצלומים ישנים ומצאתי כמה דברים שאני עדיין צעיר וירוק מאוד, ואני בדיוק בפארק ממש זה, אתה יכול לנוסטלגי איתי 🙂
צאריצינו בשממה
זה לא תמיד היה תרבותי. כל ילדותי חייתי קרוב מאוד לצאריצינו, ואני זוכר את התקופות בהן לא שוחזר אף בניין אחד, והפארק עצמו היה בתהליך גס. שם הם יצאו לברביקיו, הם טיילו על סקי ואופניים (זה היה אסור לפני כ -5 שנים), היו טולקניסטים ומלשינים נוספים. לא היו שבילים סלולים, גשרים, שומרים, גדרות, ערוגות פרחים, מנורות וכו '. רק יער ובניינים הרוסים.
זמן רב מאוד, שנות ה -80
זמן רב מאוד, שנות ה -80
אני זוכר שטיפסנו על ההריסות. לעולם לא אשכח איך חשבנו לעצמנו שאיפשהו באחד הבניינים נמצאת הספרייה האבודה של איוון האיום ומחביאה אותה. הייתי כמעט בכל בניין גג. הדבר הגרוע ביותר היה לטפס על ארמון גרנד יקטרינבורג, מכיוון שהוא נהרס ביותר, כמעט ולא נשאר דבר בפנים. בקטן, אם הזיכרון שלי משרת אותי, היו אפילו מדרגות בפנים. ולפי זכרוני, בית הלחם היה מהראשונים ששוחזרו, וזה נעשה במשך תקופה מאוד מאוד ארוכה. עכשיו הסתכלתי בוויקיפדיה, הם התחילו כבר בשנת 1987. לכן, כשטיפסנו לשם (והוא היה מגודר), בוני או שומר ראו אותנו ורדפו אחרינו. ואנחנו, מתרוממים מהם, קפצנו מהקומה השנייה או השלישית לחול. זו הרפתקה 🙂
הזמן שלנו הוא סביב 2006
הזמן שלנו הוא סביב 2006
נ.ב. יש מעט מאוד צילומים ישנים, אבל יש כאלה. בעבר, לא לכולם היה סבון / DSLR / נטול מראה / סמארטפון, ולכן הצילום היה משהו יותר מעכשיו. כל התהליך: צלם על סרט, בדוק את הפרמטרים 10 פעמים (אחרי הכל, יש 36 פריימים) ואז גם הציג.
