בפוסט קודם כתבתי על זה הרגיל עם מראה כזה סליל אופניים. אבל ברגעים כאלה מדינות נתפסות. באופן אוטומטי. ובלי מאמץ. ובכן, לא סופר את הכוח שהוצא על דיווש. למעשה, מצב של אושר נתפס, או ליתר דיוק, איזו מצב רוח ספציפי שניתן לייחס לרגעים שמחים. כידוע, אין שנים מאושרות, יש רק ימים שמחים, מדוללים בקשיים שונים. לכן, רגעים כאלה הם בעלי ערך למדי, מכיוון שהם לא יכולים להיות קבועים ותופסים 100% מכל החיים.
תוכן המאמר
מצבי אושר
איך נתפסים מדינות? אתה יכול לתפוס אותם בטיולים, אתה יכול לתפוס אותם במקרה, כמו במקרה של אופני האופניים שלי, אתה יכול להסתכל על הילד ולהיות נגע במעשיו, אתה יכול לעזור למישהו, להשתתף בצדקה ... וגם דברים קונים בעצם כדי להיות קצת יותר מאושרים. רק אל תשכנעו אותי שהעולם כולו פרגמטיקאים אמיתיים והרוב קונה לעצמם משהו רק למען הפונקציונליות. יחידות כאלה. אבל בוא לא נדבר על «נְכוֹנוּת» דרך, כולנו צרכנים בטווח הרחוק. מישהו מאוד סלקטיבי, מישהו מקבל כל אמצעי לתפוס מצב של אושר. אז לומר, מי קרוב יותר. העיקר הוא להיות מסוגל להירגע ברגע מסוים ולהפנות את מבטנו פנימה, מכיוון שלא תמיד אנו יודעים לעקוב אחר הרגשות שלנו, כך שאולי אפילו לא נבין מה אנו מרגישים באמת.
מדוע מדינות נחוצות? הממ, באופן כללי, הכל מדינה. וכל אדם בדרך זו או אחרת שואף לאושר בהבנתם. בדרך כלל, בשביל זה, החיים חיים. ראשית, מצב של אושר מעניק השראה, מתמלא בכוח, מביא רעיונות. זה גורם לך להמשיך לחיות. ככל שיש פחות אושר בחייו של אדם (ועל ידי אושר אני מתכוון לסיפוק כללי), כך איכות החיים נמוכה יותר, כך סביר יותר שאדם מסוים רחוק יותר מהדרך הנוכחית שלו. נכון, יש בודהיזם עם פילוס היכולת להיות מאושר למרות כל תנאי חיים, ואכן עם יציאה מרגשות שליליים חיוביים לניטרליות ושחרור. אבל שוב, לא על זה.
אולי קל יותר למישהו להשיג את זה עם כדור או בקבוק יין, אבל באופן אישי אין לי שיטות כאלה. לכן אתה צריך להתבונן בעצמך, ואם אפשר, לעשות את מה שממלא, ולא את מה שמרס. ובכן, כך שלפעמים לפעמים קורה הדקות-השעה המאוד שמחות האלה. פסיכולוגים גם מייעצים לכולם שיהיה לו מה למלא, למשל תחביב, עבודה אהובה, פעילות למימוש עצמי.
תובנות פתאומיות
ומצבי האושר יכולים להתחלף עם תובנות שניות פתאומיות כאשר באה הבנה של משהו (למשל, את עצמך), תובנה. למרות שזה קורה ללא תובנה, זה רק שחסד כלשהו בא והופך להיות טוב ונוח בצורה חדה, אבל הדבר החשוב ביותר הוא ברור. ברור שאתה הולך לאן שאתה צריך, כלומר משהו שמזכיר תובנה, אבל לא ממש. אני אוהב את הרגעים האלה, הם מגיעים במקומות הכי רגילים, אבל אתה תמיד צריך משהו כדי להפעיל את הקהילה הזו. לפעמים זה הרוח, לפעמים זה הריח, זה יכול להיות מוזיקה או אפילו התחושות בהישג ידך מלגעת במשטח. בוויקיפדיה אומרים כי מדובר בזכרונות.
אני זוכר שבסין במרכז השיקום היה מסדרון שהוביל מהבניין שלנו לבית הרפואי. זה הרגיל, שהוא שביל רחוב שמעליו גג. רק המסדרון הזה היה קסום, הוא היה מנקה ברוח מיוחדת. בכל פעם שהסעתי את יגור לשיעורים, איפשהו באמצע גל של אוויר חם התגלגל פנימה והפעיל את הרגע. זה ממש שניות, אבל כמו במטריקס, כשהכל קופא, ואתה מביט מהצד על כל מה שמסביב. ההרגשה בפנים די קשה לתאר, רק מילה אחת מתאימה לקטע שלה - הרמוניה. הנה, וקצת שמחה שהקיץ הוא עכשיו, ונוסטלגיה נעימה לכל מיני תאילנד, ותחושת הקרבה לטבע, ועצם ההבנה שהכל מתנהל כמו שצריך. לא, קשה לתאר, באופן מגושם מסתבר.
לפעמים יש לי הפעלה במכונית ... אתה מסיע את עצמך סביב מוסקבה, למשל, אתה לוקח את יגור לרופא, ומפץ, תובנה למשך כמה שניות, אם כי שום דבר לא הוביל את עומס הבעיות הרגיל בראשי. כמובן שמונית כשלעצמה נוהגת למחשבות והרהורים פילוסופיים שונים, אך כאן זה שונה. רק עוזב מהר מאוד. מנסה להחזיק אותו, להיצמד לתחושה, «ללעוס» זה, אבל זה עדיין זורם כמו מים דרך האצבעות, ומשאיר רק טעם לוואי או זיכרון מסוים מהתחושה, שגם הם נשכחים מהר מאוד.
כלוב מוזהב או הון
נשאלת השאלה, מדוע אני בעצם מנוגדת. הרי אתה יכול לעשות הכל, וקריירה עם סטארט-אפ, ולרכב על אופניים בערבים. בסדר. אך השאלה חשובה יותר, מה חשוב ביותר? הם לא חשבו מדוע הילדים כל כך חסרי דאגות ומאושרים, ואיך קשה לשמוח על משהו רגיל ופשוט בבגרות? האם יש תחליף למושגים שלדבריהם קודם כל מרוויחים את הבצק ואז להיות מאושרים? ואז עשה חלומות, ואז הקדיש זמן לתחביב שלך, ואז חפש את עצמך ואז הגשים את עצמך. כאילו הסיבה לאושר, שביעות רצון מהחיים, ואכן כל מטרת החיים, היא בכסף וברוב המקבלים אותך.
אולי הכל צריך להיות הפוך? ראשית, אתה ממלא את חייך במעשים אליהם נשמת הנפש, ואז אתה חושב איך, תוך כדי הישארות באותו מסלול (כלומר, לא לשנות את עצמך), לעשות את השאר: להרוויח כסף, להקים משפחה וכו '..
בכנות, אני לא יודע את התשובות לכל השאלות הללו, לכן מחשבות בקול רם. שמתי לב שבעוד בחיי היה יותר מדי ממה «צריך» ו «קיבלו» (צריך לעבוד במשרד ולהרוויח כסף לא משנה מה, לגור במוסקבה ולהיות 2 ימי חופש בימים מוגדרים בקפדנות, לאכול בשר ולחלום על דירה / מכונית חדשה), אז הכל נראה כמו כלוב מוזהב. נראה שהכל בסדר, מאוכל היטב, מרופט, ביצעתי תיקונים בדירה, קניתי רכב באשראי, חי ונהנה. המסלול נחוש לך על ידי מיליונים, החיים מתוכננים עד הסוף, אין מה לדאוג, יציבות! אבל לא, סוג של פונדקאיות כלשהו, לוקח כוח. בסוף השבוע, אני זוכר, לא היה כוח מוסרי להכריח את עצמי לרכוב על אותה האופניים, לחגים לא היה כוח לתכנן טיול קצר והיה קל יותר להישאר בבית ליד הטלוויזיה. הניצוץ והתלהבות החיים אבדו. רגעי אושר נדירים (כלומר חוסר סיפוק מתמיד) והיעדר הבנת תובנות. שימו לב, אז לא ידעתי כלום על האלטרנטיבות, כלומר לא יכולתי להגדיר את עצמי מראש, פשוט הסתכלתי מהצד והופתעתי שזה לא כך איתי.
נ.ב. נכון, יש המון דוגמאות הפוכות ... אבל אולי בקרב הקוראים שלי יש מישהו שמבין על מה אני מדבר ומכיר מצב דומה. יהיה מעניין לדעת את החוויה שלך, כיצד שילבת בין התחביבים והעבודה שלך, בין אם התגלית בנסיבות ובדעת הרוב ובין אם לא חיפשת את דרכך והאם עקבת אחריה בלי לסגת ולא משנה מה.
