אני מופנם מטבעי, ולולא אשתי, הייתי יושב בכיור שלי ולא מתבלט. אני אפילו לא רוצה לבקש זמן ברחוב, קל וחומר לגלות איך להגיע לאנשהו. אבל אין שום ברכה בתחפושת, ואולי זו הסיבה שפיתחתי את המיומנות להתמצא בשטח ולעתים רחוקות אני זקוק לעזרה כזו מצד העוברים והשבים..
כשהתחלתי לבלוג, הבנתי שהפחד לקיים אינטראקציה עם זרים נורא מונע ממני לחיות ולהתפתח הלאה. כמובן שהבנתי זאת קודם, אבל אז התכונה הזו לא השפיעה עלי הרבה - אתה עובד ועובד, אתה מתרגל לקולגות שלי לאחר זמן מה, וחוץ מזה, העבודה שלי הייתה קשורה בצורה חלשה לתקשורת. אבל כשהוא החל לנסוע לעתים קרובות יותר, כישורי תקשורת היו נחוצים מאוד: אתה צריך לשאול משהו לעתים קרובות יותר ברחוב או במלון, ואי אפשר לשבת בפינה בשקט, ובאופן כללי אנשים פוגשים אנשים שונים בדרך עם מי הם רוצים לדבר. ואם אנו מדברים על רווחים מרחוק, אז יש צורך בתקשורת שם: כל מיני אנשי קשר מועילים, רמזים וחוץ מזה, תוכלו לבוא עם משהו יחד עם מישהו. לכן בשנתיים האחרונות עברתי על עצמי והתוודעתי 🙂
מפגש עם בלוגרים בבית
אני לא יכול להגיד שנרפאתי, אבל זה נעשה הרבה יותר קל. עם זאת, כשאני חושב שוב איך להוביל קבוצות של תיירים ולעסוק בתיירות, אני עדיין זורק צמרמורת, פתאום אני לא יכול למצוא שפה משותפת או משהו אחר.
למעשה רציתי לומר משהו אחר. לפעמים מפגשים כל כך קלים עד שנדמה שאתה מכיר אנשים כבר הרבה זמן, והוא כבר הפך להיות מוחצן. ובדיוק השניים האחרונים פשוט קרה אצלנו. ראשית, סשה ונטשה הגיעו אלינו, הובילו את הבלוג life-with-dream.org וקפצו באופן זמני למוסקבה (כעת נסעו שוב לטאי), ושבוע לאחר מכן סרגיי ונטשה, שעדיין עובדים במוסקבה אך מתכננים לעבור לטריטוריה של קרסנודר ב הקמפינג שלך. פשוט מדהים כמה תחומי העניין שיש לנו בחיים היו זה בזה והיו נושאים משותפים לשיחה. אני מבין יותר ויותר כמה זה נהדר לווירטואליזציה, כל כך הרבה אנשים מעניינים בסביבה.
כמובן שפגשנו אותם מסיבה ברחוב - הראשונים הכירו כמעט את הקודם, האחרונים - נתקלו לאחרונה בבלוג שלנו. אבל זה לא משנה את המהות - מי חסר תקשורת או הבנת חברים - צא מהקליפה כדי לחפש אותה! 🙂
