3 חודשים באוהל ואיך זה השפיע על חיי
בחורף אני תמיד זוכר את הקיץ, כי אני לא יכול להתמכר לספורט חורף ובילוי. והחיים בשבילי קופאים בציפייה לחום. ממשיכה להתמכר לזכרונות (בפעם האחרונה שכתבתי על שלי הטיול הראשון בנעלי גומי), אני רוצה לספר לכם איך הצלחתי פעם לגור באוהל במשך 3 חודשים.
בשנת 2005 יצאתי לקווקז בעיר תְקוּמָה, עד כדי כך שתוכלו לבלות כמה זמן שתרצו. האם זה רע, חום, פירות, הים לא רחוק ... כי יצאתי לחופשה על חשבוני בעבודה (רציתי להיגמל, אבל נתתי חופשה ארוכה) ונסענו לשם יחד עם חבר.
תוכן המאמר
3 חודשים באוהל
למה הלכנו? כנראה שלכולם הייתה תקופה של מקסימאליזם נעורים. באופן אישי זה כלל בי לשלול מכל היתרונות של התרבות. והרעיון לתקן היה שהאדם הוא עצמאי ואינו זקוק לכלום. ככה זה, אני עדיין חושב כך, אבל כמה זה מתאים לי ספציפית בשלב זה של החיים ניתן לברר רק על ידי בדיקה. לא אמרו מוקדם יותר מאשר סיימו. עם זאת, אני לא טיפש לנסוע לטייגה, ולכן בחרתי בקווקז, בקיץ, בים, בהרים. עם זאת, ניסיון זה היה מעיד.
הגיע לרנסנס
הגענו, הקמנו אוהל בין אותם פורמלים כמונו. בהמשך, בנינו לעצמנו חופה של סרט כדי לא לשבת באוהל בגשם. בקיץ נוצר מחנה אוהלים שלם. והחיים ההיפים האמיתיים החלו. בבוקר אתה קם, הולך לנהר, צולל במעי המעודד שלו, מבשל אוכל על המוקד, הולך לבקר ומתרועע, יושב ומדיטציה ליד הדולמנים, בערב שירים סביב המדורה ותה במעגל. אז הייתה לרנסנס איזושהי אווירה מדהימה של טוב וחיובי. חיינו על גבעה וממנה נראו כל הקרחות ברובע, שעם תחילת החושך נדלקו עם אש של אש והושטו בצלילי גיטרות, כינורות וחלילים. בכל מקום היו אורחים מוזמנים. אם צפית בסרט על רובין הוד, יער שרווד דומה מאוד למה שראינו באותה השנה.
חופת הקולנוע שלנו ברנסנס
ילידי היפי
הולך על נהר הג'נט
מפל קרח בכל יום
הנוף הנשקף מהאוהל שלנו
כשנמאס לנו לחשוב ניסינו לגזור כפות, לסרוג, למדנו תווים על חליל או אקורדים חדשים בגיטרה. או פשוט נסע לים לשחות, ההטבה הייתה רק שעה להגיע. פעם אפילו היינו צריכים לכבות את האש בג'אנהוט - בגזעי שחייה וברגליים יחפות רצנו לאורך המדרונות וחפרנו תעלות, פינו את שטחי מחטי האורן וירינו אחד כלפי השני (זה אני בספר «עֲרָבָה» פנימור קופר חיסר בילדותו ונזכר). כתוצאה מכך, החניון שלנו לא נשרף ולא היה צורך להתפנות. עד סוף חיי נזכרתי כמה אלמנט זה נורא - קיר האש שמגיע אליך ...
אני מוציא מחטי אורן מכפות הרגליים אחרי שריפה
שבוע אחרי השריפה בין אורנים שרופים
במהלך הקיץ טיפסנו על כל אזור גלנדז'יק, עברנו במקרה בטיול לסמיגלבה, ביקרנו באתר מחנאות באשה ובארון העץ של סוצ'י, פגשנו חבורה של אנשים, שולט בטרמפים, מזג כך שהים התחמם בצורה לא נעימה, זרק את כל השומן, אפילו את מה שלא היה שם, והבין שהגיע הזמן לחזור הביתה.
שחר בהר נקסיס
בהר נקסיס, מנסה להעיר אותי
בהר נקסיס
סורצ'י ארבורטום
עלינו להר של טיגנקוב ונפלנו תחת גשם של 5 שעות, מעילי הגשם לא חסכו
דולמן ליד פשדה
חזור למוסקבה
אחרי 3 חודשים התברר שהכסף אזל, גם הקיץ, וכנראה שהגיע הזמן לחזור הביתה לעמוד ביעדים. כפי שהראתה התרגול, החיים ביער לא התאימו לי, רציתי כבר את היתרונות של הציביליזציה בצורה של מקלחת, שירותים, מיטה, כמו גם למחשב והאינטרנט (החניכים יבינו אותי). למרות שהמיטה במשך שבועיים לא נתפסה ואני ישנתי בשק השינה וללא כרית. לא פחות קשה היה להתרגל לרעש המתמיד ברחוב ובדרך הקדחתנית, כמו שאדם פראי התרחק מהכל ברציפות :)
ואז הייתה עבודתו של מהנדס של התמחויות שונות, חיפשתי את עצמי, התחתנתי, נסעתי, ולבסוף הכל ירד לבלוג הזה, הרוויח כסף באינטרנט והחלטתי לעזוב את מוסקבה בשקט יותר. אז זה כנראה יהיה אפילו יותר מעניין..
פראים לפני היציאה למוסקבה
בית למוסקבה
מוסר ההשכל של המשל הזה
אותם רגשות, שהחופש והשמחה שקיבלו מזוטות - רחצה יומיומית בנהר קרח, שיחות טובות סביב אש, שקיעות מדהימות, הים לאופק - לא ניתן לשכוח, הם שינו את מערכת הערכים ואת פילוסופיית החיים שלי. ברגע שאתה מרגיש את הטעם של החיים האמיתיים, אז קשה מאוד לתפוס הנאות פונדקאיות. שרוצה לאכול «פלסטיק» עגבנייה מהסופר אחרי עגבניה מהגן? רק זה שלא ניסה, או זה שלא ראה את ההבדל ... ברור שמדובר באלגוריה, והמצבים שונים, אבל אני עדיין נוטה להאמין שהשמחות האמיתיות אינן מוחשיות..
לפעמים אני זוכר את ילדותי. אחרי הכל, זה לא הספיק לאושר: לרקוע בשלולית, להשיג רדיו מתחת לעץ, לרכוב על אופניים כל היום בארץ, לבנות בקתה ביער. שכחתי איך לשמוח? או שישנן סיבות אובייקטיביות מדוע מבוגר צריך לבצע סדרה של פעולות כדי לקבל את אותן רגשות - קח יאכטה, קנה מכונית, שכר קוטג 'מפואר לשנה החדשה. קצת מוזר :)
לא, לא, אל תחשוב שאני מתמודד לחיים באוהל. אני צריך גם דברים, בית וכאלה, אחרת לא הייתי חוזר אז למוסקבה ועכשיו כנראה הייתי כותב את השורות האלה מאיזה חפירה, והתמונות עד היום היו מאיזה סבון (למרות שאני לא מוציאה מזה שיש אנשים שיכולים לחיות ככה). ממש אחרי חיי האוהל ההם, סדר העדיפויות שלי השתנה, הפך להיות קל יותר להפריד בין הגרגרים למוץ - להבין מה באמת צריך ומה לא. התברר שתא, לא משנה כמה הוא זהוב, לעולם לא יוכל להחליף אותי בשמיים כחולים ויער. לא משנה כמה זה אולי נשמע אוטופי, אבל הרווח של כסף דעך לרקע בשם שיעורים שמביאים סיפוק ובתקווה שבמוקדם או במאוחר, כמו חידה, הרווחים והמימוש העצמי יופיעו בקנה אחד..
נ.ב. עם הזיכרונות נגמרו, כך במאמרים הבאים אודות קלוגה ו חרקוב, וגם הסתובבתי בארכיוני התמונות בתאילנד ורוצה לשתף כמה תמונות מעניינות לדעתי :)